תכונות

חיידקי הסלמונלה הם מתגים גרם שליליים, אנאארובים פקולטטיביים, ניידים, oxidase ו-lactose שליליים.

אנטיגנים וסיווג

בחיידקי הסלמונלה נהוג להבדיל במספר אנטיגנים:

הסוג (genus) סלמונלה כולל שני מינים: S. bongori ו-.S. enterica זה האחרון מחולק ל-6 תתי מין: enterica, salamae, arizonae, diarizonae, indica ו-houtenae. מרבית הסלמונלות שייכות לתת המין enterica. תת המין arizonae כולל חיידקים שכינויים Arizona או Salmonella arizonae הפוגעות בעיקר בחיות בעלות דם קר. חיידקים השייכים לתתי המין האחרים מבודדות רק לעתים רחוקות מבעלי חיים. חיידקי הסלמונלה הכלולים בתתי המין הם למעשה serotypes ולא מינים שונים. השם הנכון הוא לכן Salmonella enterica subsp. enterica serovar Dublin. למרות זאת, מקובל להשתמש בכינוי Salmonella בתור הסוג בזמן שהשם המלא של החיידק (למשל S. dublin או S. typhimurium) נחשב למין (species) ולא ל-serotype. שיטה זו כל כך שגורה שכל הניסיונות להחליפה בשיטה הראשונה, הנכונה יותר, לא הצליחו. כמעין "פשרה" מקובל היום לרשום את שם הסרוטיפ, באות גדולה ולא ב-italics: למשל Salmonella Dublin או Salmonella Typhimurium.

ה-serotypes נקבעים על פי המבנה האנטיגני של החיידק, בעיקר אנטיגן O, וחיידקי סלמונלה בעלי אנטיגן O אחד או יותר משותף כלולים בקבוצות (serogroups) שמסומנות באות לועזית (A, B C וכו'). קיימים כ-2300  serotypes של סלמונלה. בארץ בודדו מחיות סלמונלות מקבוצות D ,C ,B ו-E.  בחלק מהקבוצות serovar שכיח יותר באחד או יותר מיני חיות מאשר ה-serovars האחרים (S. Typhimurium בקבוצה B למשל).  חשוב לזכור לא לטעות ולזהות באופן אוטומאטי את הקבוצה עם ה-serovar (להחליט למשל שבידוד Salmonella gr. B הוא S. Typhimurium) היות וכתוצאה מכך עלולות להתקבל הנחות מוטעות באשר לאפידמיולוגיה, הטיפול וכו'.

 

סביבת חיים

חיידקי הסלמונלה חיים במעיים של חיות שונות. ניתן לחלק את חיידקי הסלמונלה ל-3 קבוצות מבחינת יחסי הגומלין עם הפונדקאי:

מידת ההתאמה הוא תהליך דינאמי. כך למשל קיימים סימנים כי תת המין arizonae עלול להימצא בתהליך התאמה לצאן.

החיידקים יכולים לשרוד 9 חודשים ומעלה בסביבה אם התנאים מתאימים (לחות, חומר אורגני וכו'). יחד עם זאת, היות וחיידקי הסלמונלה אינם מהווים חלק מהפלורה הנורמאלית של מערכת העיכול קיימת אפשרות (לפעמים תיאורטית בלבד) לבער אותם מסביבת בעלי החיים.

 

משך הישרדות חיידקי הסלמונלה תלויה בסביבה, כמפורט בטבלה הבאה:

 

מקור

משך הישרדות

צואת בקר טרייה

מעל 6 חודשים

צואת בקר יבשה

כ-30 חודש

אדמה

פחות מ-40 יום

אדמה עם דשן

כ-5 חודשים

אדמת מירעה

כ-4 חודשים

מי ברז

כ-3 חודשים

מקוי מים עומדים

כ-4 חודשים

  

גורמי אלימות

הידיעות על גורמי האלימות של חיידקי הסלמונלה נרכשו מלימוד מנגנונים אלה במספר מוגבל ביותר של סרוטיפים במספר קטן של מיני בעלי חיים. היות ואפילו במסגרת מגבלות אלה קיימת שונות בין גורמי האלימות של הסרוטיפים ובין מאפייני פעילותם בחיות שונות, אפשר להניח כי ידיעות אלה הן חלקיות בלבד.

 

פתוגנזה

חיידקי הסלמונלה הם טפילים תוך תאיים פקולטטיביים ונמצאים בהתאם לשלב התהליך הזיהומי, בתוך או מחוץ לתאים. העברת החיידקים נעשית בדרך oro-faecal. החדירה היא בדרך כלל דרך הפה אך יש אפשרות גם של חדירה דרך רירית העין ודרכי הנשימה. במקרים מסוימים מספיקים מספר חיידקים על מנת לגרום למחלה (בהדבקות ניסוייות, לעומת זאת יש צורך בדרך כלל במינון גבוהה בהרבה, דבר המראה שיש צורך בגורמים מסייעים להתפרצות המחלה). למרות שהפעילות הפתוגנית מתחילה בד"כ במעי, קיימת אפשרות להדבקה גם דרך המערכת הלימפטית הממוקמת בבית הבליעה.

לחיידקי Salmonella שני אתגרים בהשלמת מעגל ההדבקה: השרדות בתנאי חומציות הקיבה והשרדות בתוך הפאגוציטים, בין היתר בתנאים החומציים של הפאגוזום. מטבע הדברים, לכן, שקיימת חפיפה בין המנגנונים הפועלים בשני המקרים.

לחיידקי Salmonella שני מנגנונים Acid Tolerance Response (ATR) נפרדים להתמודדות עם תנאי חומציות קיצוניים יותר או פחות:

Log Phase ATR פועל בשלבי הצמיחה הלוגריטמית ומאפשרת לחיידקי לשרוד ב-pH 4.5-5.8.  חיידקים שעברו שלב הסתגלות ברמת חומציות זו, עמידים פי 1000 לרמות חומציות גבוהות יותר, מאשר חיידקים שנחשפים אליהן ישירות. מנגנון ההתאמה קשור לכ-60 חלבוני acid shock proteins אשר מנגנון פעילות המדוייק לא מוכר. בעקבות הפעלת מנגנונים אלה, עולה עמידות החידקים גם למצבי עקה אחרים כגון חום, לחץ אוסמוטי ונזקי DNA (תופעה זו היא חד כיוונית – מנגנונים שמשרים עמידות לחום אינם עושים זאת לחומציות).

Stationary Phase ATR מאפשר השרדות ב-pH 3. גם מנגנון זה קשור בכ-48 בחלבוני acid shock proteins כאשר החפיפה בין שתי קבוצות החלבונים מצומצמת ביותר (5 חלבונים).

החשיפה למלחי מרה גורמת בסלמונלה לירידה בפולשנות (צמצום ביטוי גנים מה-SPI1 ופעילות שוטונים). כתוצאה מכך החדירה לרקמות מתבצעת החדירה לרקמות בקצה האילאום, שם ריכוז המרה נמוך יותר.

לאחר הגעתו למעיים, נצמדים החיידקים לרירית המעי. המידע על אתרי ההצמדות מוגבל היות ותוצאות מודלים ניסויים שונים הראו תוצאות שונות. נראה כי תאי היעד הם אנטרוציטים הן במעי הדק והן במעי העיוור וה‑colon. תאי ה-Payer’s patches (על פי דיווחים מסוימים בעיקר תאי M) הם היעד העיקרי של חיידקי הסלמונלה. נראה גם שהיצמדותם לרירית המעי הדק חזקה יותר מאשר לזו של המעי הגס.

לאחר ההצמדות מתבצע colonization של רירית המעי. שלב זה נמנע במצבים נורמאליים ע"י אוכלוסיית החיידקים הטבעית של מערכת העיכול. גורמים הפוגעים באוכלוסייה זו ו/או בפעילות התקינה של המעי נחשבים לכן כגורמי סיכון לסלמונלוזיס.

החיידקים נבלעים בתוך האנטרוציטים ותאי M תוך הרס ה-microvilli וה-brush border.  לאחרונה התגלה שחיידקי סלמונלה משתמשים ברדיקלים של חמצן הנוצרים בהתפרצות המחמצנת בפגוציטים (ושאמורים להרוג אותם) ליצירת פרודות של טטרטיונאט אותן הם מנצלים ליצירת אנרגיה במסלולים אוסידטיביים. בכך הם רוכשים עליונות על הפלורה המיקרוביאלית הטבעית של המעי המפיקים אנרגיה בתהליכי תסיסה, הפחות יעילים, המתחייבים מהסביבה האנאארובית של המעי.

לאחר שהיה בבועיות בתוך תאי המעי יוצאים כ-1.3% מהם בקצה התחתון של התא. כ-90% נשארים בתאים וכ-8.7% נפלטים בחזרה למעי. האנטרוציטים משתקמים אך, על פי מספר מוגבל של מחקרים, תאי ה-M נהרסים.

החיידקים ב- lamina propriaגורמים לתגובה דלקתית ובעקבותיה מגיעים פאגוציטים (ניאוטרופילים ומונוציטים). חלק מהניאוטרופילים מגיע גם לתוך המעי.

הקשר בין סלמונלה לפגוציטים כפול:

ייתכן שחיידקי סלמונלה יוצרי פלאגלין ובעלי SPI1 יגיעו למעי, ישרו תהליך דלקתי שיביא לאבר פגוציטים אשר יובילו אוכלוסייה חסרת SPI1 לאברים מבלי שהתאים יהרסו. בכלצ מקרה, לאחר שהחיידק הגיע לרקמות, הפעילות מעוררת הדלקת של הפלאגלין מהווה גורם שמפריע לחיידק ולכן ייצורו נפסק.  

החיידקים שורדים בתוך המונוציטים על ידי ניטרול פעילות הן של ה-respiratory burst והן של האנזימים הליזוזומיאליים, ועובר לקשרי הלימפה המנקזים את אזור הדלקת. חיידקי S. Typhimurium, ואולי גם סרוטיפים אחרים, שורדים בתוך התאים הבועיות ייחודיות הנקראות Salmonella Containing Vacuoles - SVC. הדופן של ה-SCV עשירות בכולסטרול וספינגוליפידים ולכן משערים שלרפסודות הליפידיות ולמעריות (caveolae) תפקיד ביצירתן (ראה/י פרק על מנגנוני אלימות - חוטפי הרפסודות). ל-SPI2 תפקיד מרכזי ביצירת ה-SCV ומשפיעה בכך על יכולת ההשרדות וההתרבות בתא, כמצויין לעיל. המצאות החיידקים ב-SCV מגינים עליהם מאיחוד עם הליזוזומים (אם כי תוארו אפשרויות אחרות כגון איחוד ועמידות לאנזימים הליזוזומיאליים) והם מתרבים בתוכן.  ייתכן וה-SCV מתחלקים יחד עם החידקים כך שבכל בועית יש חיידק אחד בלבד. התהליך יוצר מעמסה גבוהה על משאבי התא ומצמצם את יכולתו ליצור את הכלים, כגון ליזוזומים, הדרושים להתמודד עם החיידקים.

בנוסף ל-SCV התגלו (in vitro) גם סיבים היוצאים מהבועיות. זוהו 4 סוגים של סיבים, המוכרים ביותר הם ה- Salmonella Induced Filaments - SIF. למרות שתפקידם המדויק לא ידוע (כמו גם האם הן נוצרים גם in vivo), מניחים שהם קשורים להבשלת ה-SCV ולהתרבות החיידקים בתוך התאים. מוטאנטים שאינם מסוגלים לייצרם, מאבדים חלק מאלימותם.

במקרים חמורים, ממשיכים החיידקים מקשרי הלימפה, דרך שלב בקטראמי קצר, לאברים, בעיקר הכבד והטחול.

תוך מספר ימים מצטמצם מספר החיידקים המופרשים עם הצואה במידה ניכרת, תופעה בעלת חשיבות רבה לפירוש שניתן לממצא שלילי לסלמונלה בבדיקה מעבדתית של צואה.

  שונות פנוטיפית

סיבות לשלשול

לשלשול הנגרם על ידי זיהום מערכת העיכול על ידי חיידקי סלמונלה מספר סיבות:

1.      פעילות רעלנים

2.      פגיעה ב-microvilli

3.      פעילות הניאוטרופילים

4.      פגיעה ב-tight junctions בין האנטרוציטים המכילים חיידקיים.

5.      שינוי המאזן האלקטרוליטי עקב פעילות מערכות הפרשת החלבונים מטיפוס III (עליה ברמת יוני הסידן התוך תאי גורם להפרשת יוני כלור והפסקת ספיגת מלח).

  

תמונה קלינית

מבחינה קלינית מבחינים במספר תסמונות הקשורות לחיידקי הסלמונלה, אשר אחת או יותר מהם מופיעים בזמן המחלה:

דלקת מעיים

סימני המחלה מתחילים בחום, חוסר תיאבון, צואה מימית עם פיברין (pseudomembranous), עם או בלי דם, ודיכאון. ללא טיפול המוות נגרם מאיבוד נוזלים, אלקטרוליטים וחוסר איזון בסיס/חומצה בגוף. אם החיה מחלימה לעתים קרובות היא הופכת לנשא.

מבחינים במספר סוגי נשאים:

1. נשא פעיל: מפריש את החיידק ללא סימני מחלה למשך חודשים. צורה זו של נשאות שכיחה בעיקר בחיות שהחלימו מזיהום ב-S. Dublin. לעומת זאת S. Typhimurium מופרש בדרך כלל משך תקופה קצרה בלבד (למעט זני DT-104, כפי יתואר בהמשך). טיפול אנטיבקטריאלי לא יעיל למניית תופעת הנשאות היות והחיידקים ממוקמים בתאי המערכת הלימפטית, ולשם אין מרביתן של תרופות אלה חודר.

2. נשא סביל: מפריש את החיידק ללא חדירה אל מעבר למעי, בעיקר בעקבות חשיפת החיה למשך זמן קצר לסביבה מזוהמת. עם הפסקת החשיפה נפסקת גם ההפרשה. נשא סביל מסוכן בעיקר כמעביר מחלה ממשק למשק.

3. נשא חבוי: חיה שלא הראתה סימנים קליניים אך נדבקה בחיידק וזה נמצא בקשרי הלימפה המזנטריאלים, והוא מופרש מדי פעם, בעיקר לאחר חשיפת החיה למצבי עקה. הנשא החבוי הוא המסוכן ביותר היות ולא ניתן לחשוד בו היות ולא עבר את המחלה (בניגוד לנשא פעיל) והוא מפריש את החיידק גם לאחר שהסתיימה חשיפתו אליו (בניגוד לנשא הסביל).  המקרה המפורסם ביותר של נשאות חבויה הוא זה של Typhoid Mary, טבחית בשם Mary Mallon שחיה בתחילת המאה ה-20 וגרמה להדבקת מאות אנשים ב-Salmonella Typhi ולעשרות מתים. היות ולא סבלה משום סימני מחלה, הייתה משוכנעת עד סוף ימי חייה, במוסד לעבריינים, שמתנכלים לה. פרטי הסיפור (שווה קריאה) כאן.

אלח כללי

במקרים של אלח דם כללי יכול המוות להיות מהיר ללא סימני מחלה אך לעתים קרובות מבחינים סימנים קליניים הקשורים לאיבר/ים הפגוע/ים: דלקת ריאות, צליעה וכו'.

הפלות

הפלות מסלמונלה (נדירות בארץ) קורות בשליש האחרון של ההריון. ההדבקה היא דרך הנוזלים העובריים. בבקר, ניתן למצוא בנפל בבצקת תת עורית.

צורה קלינית נדירה מתפתחת בעגלים כשבועיים לאחר החלמתם מזיהום ב-S. Dublin. צורה זו נקראת terminal dry gangrene ומתבטאת בנמק בגפיים, הזנב והאוזניים . מניחים כי צורה זו נגרמת עקב פעילות endotoxins אשר גורמים לקרישי דם, ischemia ונמק. תופעה דומה נצפתה גם בטלאים.

 

מחלה בחיות שונות

בקר:
 מרבית הבידודים מבקר בעולם הם S. Dublin, אשר הבקר מהווה לגביו את הפונדקאי הטיפוסי, ו-S. Typhimurium. מקור ההדבקה ב-S. Dublin הוא נשאים בעדר, כולל פרות בוגרות בזמן שמקור ההדבקה ב-S. Typhimurium הוא עגלים אחרים היות וכאמור ומצב נשאות ממושך של חיידק זה נדיר ולכך חשיבות רבה מבחינה אפידמיולוגית. מקורות ההדבקה במיני סלמונלה אחרים הם מגוונים אך קשורים לעתים קרובות בהפרשות של ציפורים כגון יונים וציפורי מים.

עגלים רגישים לסלמונלוזיס מגיל מספר ימים ועד כחודשיים אך התחלואה הגבוהה ביותר נצפית בין גיל שבועיים ועד חודש. המחלה בעגלים מתבטאת כפי שתוארה לעיל. בפרות בוגרות סלמונלוזיס היא נדירה אך יכולה להתבטא בצורה חריפה במיוחד ועלולה להסתיים במות החיה. דווח על זיהום העטין ב-S. Dublin ללא סימני דלקת והפרשתו בחלב. קיימת אפשרות של הפלות.

בישראל ניכרת בשנים האחרונות עליה במגוון מיני הסלמונלה המבודדים מבקר: במקום השכיחות היחסית הגבוהה של S. Typhimurium ו-S. Dublin שהייתה מקובלת לפני מספר שנים, מרבית הבידודים כיום שייכות לקבוצות C ו- E, . אשר נחשבות בדרך כלל פחות אלימות וגורמות למות החיה רק לעתים רחוקות (אלא אם כן העגל מוחלש מסיבות אחרות). יחד עם זאת כדאי לציין כי היו התפרצויות של תמותה ניכרת של עגלים שנדבקו ב-S. anatum (קבוצה E). חלק אירועים אלה היו במשקים הממוקמים קרוב לחוף הים ומקור החיידק היו לכן קרוב לוודאי ציפורי מים.   

צאן:
  בישראל, רוב בידודי הסלמונלה מטלאים הם S. Typhimurium, ולעתים רחוקות יותר S. Dublin. ככלל, הנגיעות בסלמונלה בצאן בארץ מצומצמת בהרבה מזאת של הבקר. S. Abortus-ovis, אשר טרם בודד בארץ, גורמת להפלות בחיות אלה.

סוסים:
  מרבית מקרי סלמונלוזיס בסוסים נגרמים מ-S. Typhimurium. לעתים קרובות מדובר בהדבקות ללא סימנים קליניים שיכולים להתפרץ עקב מצבי עקה, הובלה, טיפולים שונים וכו'. בנוסף לסימנים הקליניים שתוארו לגבי בקר, מלווה מחלת הסלמונלוזיס בסוסים גם בכאבי בטן עזים. בסייחים המחלה עלולה להסתיים במוות ובבדיקת הגופה יכולות להיות פגיעות חמורות ב-Peyer's patches  .  חיות ששורדות סובלות, לעתים משך חודשים, באופן תקופתי, מהפרשת צואה רכה דמוית צואת בקר. S. Abortus-equi  גורמת להפלות בסוסות. עקב רגישותם הניכרת של סוסים לסלמונלוזיס, חייבות אורוות בהן שהו סוסים נגועים בסלמונלה לעבור חיטויים יסודיים ביותר בטרם יוחזרו אליהם סוסים בריאים.  

חזירים:
  מיני הסלמונלה הנפוצים בחיות אלה הם S. Choleraesuis (מותאם לחזירים) ו-S. Typhimurium. מינים נוספים יכולים להימצא בקשרי הלימפה המזנטריאליים של חיות אלה ולגרום לתחלואה עקב מצבי עקה, טיפולים וכו'. S. Choleraesuis מופרש על ידי נשאים לאחר החלמה. החיידק יכול לשרוד היטב בסיבה (20 שבועות ומעלה) ולהדביק חיות נוספות. המחלה יכולה לפגוע בחזירים בכל הגילים אך היא שכיחה יותר בחזירונים לאחר הגמילה. לעתים קרובות היא באה לאחר דלקת מעי נגיפית. המחלה מאופיינות ע"י אזורים אדומים במקומות שונים בגוף, דלקת עיניים, חוסר תיאבון וחום. החיות יכולות למות תוך מספר ימים. תתכן גם דלקת ריאות. מקרים פחות חריפים מאופיינים ע"י שלשול בלבד בזמן שבמקרים כרוניים ניכרת התעבות של רירית המעי. החיידק בודד מספר פעמים מחזירים בגליל. 

כלבים וחתולים:
  חיות אלה עמידות בצורה ניכרת להדבקה בסלמונלה, יתכן בגלל החומציות הגבוהה המאופיינת את קיבתם של טורפים. יש דיווחים על תחלואה בחיות בעלות מערכת חיסונית פגועה.  

עופות:
  עופות סובלים בעיקר משני מיני סלמונלה: S. Gallinarum ו-S. Pullorum. עופות עלולות להוות גם מקור להדבקת בני אדם ב-Salmonella Enteritidis.  

בני אדם:
  סלמונלוזיס מתבטאת בבני אדם בדלקת מעיים מלווה בחום. בדרך כלל המחלה מסוכנת אצל ילדים, זקנים וחולים במצב של אימונוסופרסיה. סלמונלוזיס היא מחלה זואונוטית כאשר בני אדם יכולים להידבק ממזון מזוהם (בשר, ביצים) או ישירות מחיות כגון זוחלים ודו‑חיים שמגדלים כחיות מחמד (בעיקר ילדים). לאחרונה ניכרת עליה במספר האנשים הנפגעים, לעתים בצורה קטלנית, מ-S. Enteritidis, כאשר מקור ההדבקה השכיח ביותר הוא ביצים מזוהמות.

 

DT-104

לתשומת לב מיוחדת זכה בשנים האחרונות phagetype של S. Typhimurium אשר זכה לכינוי DT) definitive type 104). לזן זה מספר תכונות ייחודיות:

הוא עמיד לאמפיצילין, כלורמפניקול, סטרפטומיצין, סולפמידים וטטרציקלין (ACSSuT). הגנים האחראים לכך נמצאים בכרומוזומים ולכן תכונה זו שגורה כמעט בכל הבידודים (phagetypes אחרים של החיידק המידע התורשתי נמצא על פלסמידים ולכן יכול להיעלם).

הוא עמיד לאמפיצילין, כלורמפניקול, סטרפטומיצין, סולפמידים וטטרציקלין (ACSSuT). הגנים האחראים לכך נמצאים בכרומוזומים ולכן תכונה זו שגורה כמעט בכל הבידודים (phagetypes אחרים של החיידק המידע התורשתי נמצא על פלסמידים ולכן יכול להיעלם).

הוא עמיד לאמפיצילין, כלורמפניקול, סטרפטומיצין, סולפמידים וטטרציקלין (ACSSuT). הגנים האחראים לכך נמצאים בכרומוזומים ולכן תכונה זו שגורה כמעט בכל הבידודים (phagetypes אחרים של החיידק המידע התורשתי נמצא על פלסמידים ולכן יכול להיעלם).

התחלואה היא בעיקר של עגלים אך גם חיות בוגרות יכולות להיפגע.

נשאות ממושכת (חודשים עד שנים) ומכאן סכנה להעברת החיידק בין משקים. חתולים יכולים לשאת החיידק בפה ולמרוח אותו על עצמם בזמן שהם מתנקים ובכך להוות סכנת הדבקה לסובבים אותו. אנשים במגע עם חיות חולות, כולל וטרינרים, או שצרכו מוצרים מן החי מזוהמים בחיידק נדבקים בו בקלות רבה.

חסינות ותרכיבים

העמידות למחלה תלויה בגיל (היא חלשה אצל עגלים עד גיל שבועיים ומתחזקת לאחר מכן בהדרגה) ובגורמים תורשתיים. מעניין כי בעגלים ניתן לבודד חיידקי סלמונלה כבר ביום הראשון לחייהם אך התחלואה מופיעה באופן טיפוסי בגיל 10-14 יום בלבד. יתכן והדבר קשור בפעילות של נוגדנים קולוסטראליים בדופן המעי.

למרכיב התאי של מערכת החיסון התפקיד העיקרי במניעת הדבקה ובהחלמה ממנה. התגובה ההומוראלית מבוססת בעיקר על IgM אבל נוצרים גם נוגדנים מקבוצות אחרות, בעיקר נגד ה-LPS. אין קשר בין רמת הנוגדנים לעמידות להדבקה. בדופן המעי של חיות שעברו הדבקה או חוסנו בתרכיב חי ניתן למצוא IgA המהווה ככל הנראה את קו ההגנה הראשון נגד החיידק.

יעילותם של תרכיבים המבוססים על חיידקים מומתים נמוכה. על מנת להשיג הגנה טובה יש צורך בתרכיבים המבוססים על חיידקים חיים וזאת כנראה היות ונדרשת התרבות פעילה בפאגוציטים. תרכיבים שנוסו במידה שונה של הצלחה היו מבוססים על גזעים חיים ממויירים, ריבוזומים או LPS בתוך ליפוזומים. יחד עם זאת נמצא כי, למרות שאין ביכולתו להקנות הגנה, תרכיב מומת של DT-104 מסוגל לעצור את הפרשת החיידק. תרכיבים שנחקרים בשנים האחרונות מבוססים על חיידקים חיים בעלי LPS פגום או מוטאנטים (galactose epimerase mutants, aromatic mutants) החייבים לקבל לשם קיומם מטבוליטים שאינם זמינים בפונדקאי (כגון para-amino-benzoic acid). על מנת למנוע ככל האפשר את סכנת ה-reversion, פותחו תרכיבים המבוססים על חיידקים בהם הוכנסו שתי מוטציות אשר אינן קשורות זו בזו. יעילותם של תרכיבים אלה הוכחה רק למשך זמנים קצרים ולא ברורה מידת ההגנה שהם מקנים לאורך זמן.

 

טיפול

קיימת שונות גדולה ברגישות חיידקי הסלמונלה לחומרים אנטיבקטריאלים: S. Dublin ו-S. enteritidis בדרך כלל רגישים, בזמן ש-S. Typhimurium יציב למספר גדול של תרופות כאלה, ומפתח יציבות במהירות כאשר הוא נחשף לחומרים אנטיבקטריאלים חדשים. הסיבות להבדלים אלה בין הסרוטיפים השונים לפתח יציבות אינה ידועה. למרות רגישות החיידקים in-vitro הטיפול בהם נכשל in-vivo, בין היתר עקב המיקום התוך תאי של החיידק. המפתח להתמודדות עם סלמונלוזיס מבוסס לכן יותר על מניעה בעזרת ממשק נכון ופחות על טיפול תרופתי.

 

זיהוי מעבדתי

חשיבות מיוחדת לאבחון אמין של סלמונלוזיס יש לדיגום. על פי האמור לעיל ברור שצואות יכולות לתת תמונה אמינה רק אם הן:

האיבר המתאים ביותר לבדיקה הוא קשר הלימפה המזנטריאלי: כאן ימצא החיידק גם לאחר העלמו מן המעי והוא אינו מושפע מטיפול אנטיבקטריאלי. גם כבד וטחול מתאימים לבדיקה אלא שאין ביטחון כי חיידקי הסלמונלה אכן עברו מקשרי הלימפה לאיברים. יתרון נוסף של בדיקת קשרי הלימפה המזנטריאליים הוא שבדרך זו ימצאו גם נשאי המחלה.

החומר הפתולוגי שמתקבל במעבדה לבדיקה לנוכחות סלמונלה הוא בדרך כלל חומר מזוהם (צואות, תוכן מעי וכו'). על מנת למנוע מצב שבו לא נוכל לאתר את חיידקי הסלמונלה עקב צמיחת יתר של חיידקים אחרים יש בדרך כלל צורך להכניס את הדגימה למצע העשרה שבו תנאים מעודדים צמיחה של סלמונלה אך מעכבים צמיחה של חיידקים אחרים. קיים מספר רב של מצעים מסוג זה, אך הנפוץ ביותר הוא מרק tetrathionate. אמצעי נוסף להעשרה היא ע"י הדגרת המצעים ב-43 מעלות, טמפרטורה המאפשרת צמיחה של חיידקי סלמונלה אך מעכבת את מרבית החיידקים האחרים. לאחר ההדגרה נזרעים מצעי ההעשרה על קרקעי מזון סלקטיביים לסלמונלה, כגון MacConkey agar או brilliant green agar (קיים גם מבחר עשיר של מצעים סלקטיביים). מצעים אלה מכילים גם סמנים שמשנים את צבעם עקב שינויים שמקורם בחילוף החומרים של חיידקי הסלמונלה. חיידקי הסלמונלה צומחים במושבות לבנות, שטוחות ומשוננות על מצע MacConkey (בצד השמאלי של התמונה – המושבות הסגולות הם חיידקי E. coli), בזמן שעל מצע brilliant green (בצדה הימני של התמונה) מושבות הסלמונלה הן אדומות (לא עקב פיגמנט שהן מייצרות אלא עקב שינוי צבע אינדיקאטור במצע) . חשוב לציין כי חייבים למצוא את מידת הסלקטיביות הנכונה היות ויש מיני סלמונלה, בעיקר אלה המותאמים לפונדקאי (S. Dublin למשל) הרגישים יותר לתנאים סביבתיים מאשר מינים לא מותאמים. משתמשים לכן בד"כ במספר מצעים, חלקם יותר סלקטיביים וחלקם פחות.

במידה ועל המצעים צומחות מושבות חשודות כסלמונלה, מבודדים אותן ובודקים את תכונותיהן הביוכימיות. אם תכונות אלה מתאימות מגדירים את הקבוצה ע"י סוללה של נסיובים המכילים נוגדנים נגד אנטיגני O ובמידת הצורך גם H. לבסוף יש אפשרות לבצע phage typing לבידוד, בעיקר אם יש צורך במידע אפידמיולוגי מדויק בדבר מקור ההדבקה.

אבחון וזיהוי: כ-48 שעות לאחר קבלת הדגימה.